עיקר העבדות, שצריך להיות במסירות נפש, הוא על בחינת יראה. שאז כל הגוף אינו מסכים לעבודתו, יען שאינו טועם שום טעם בהעבדות, וכל עשייה ועשייה, שהוא עושה, הגוף עושה לו חשבון, שאין זה עבדות השלימות. אם כן, מה יהיה שתעבוד. אז כיוון שאין שום ממש וטעם בעבדות הזו, ואז ההתגברות הוא רק במסירות נפש. זאת אומרת, שעם העבדות הוא מרגיש טעם מר, שבכל עשייה שהוא עושה הוא מרגיש ייסורים נוראיים, יען שהגוף מורגל, שלא לעבוד לבטלה. או שיהיה מהיגיעה הזו טובה: או לעצמו, או לאחרים.
ובזמן הקטנות, אז אינו מרגיש טובה לעצמו, יען שאינו מרגיש עכשיו שום תענוג בהעבדות. וכן אינו מאמין שיהא טובה לאחרים, יען כיוון שאינו חשוב לעצמו. אם כן מה הנאה יהיה מזה לאחרים? אזי הייסורים קשים. ועד כמה שהוא עובד, באותה השיעור נתרבה הייסורים. עד שנתקבצו הייסורים והיגיעה לשיעור מסוים, עד שהבורא יתברך מרחם עליו, ונותן לו טעם בעבדות השי"ת, כמו שכתוב: "עד שיערה עלינו רוח ממרום".