בחינת "אורייתא [תורה]" נקראת בחינת "מאור" שבה. היינו, שבזמן הלימוד, שמרגישין את המאור, ועם זה המאור רוצים להשפיע להשם ית', כמ"ש: "מאן דידע צויה דמאריה, יעביד ליה [מי שידע מצוות אדונו, יעבוד לו]". לכן הוא מרגיש את עצמו לבחינת מציאות, שהוא רוצה להשפיע להשם ית'. והוא בחינת הרגשת עצמו.

אבל כשזוכין לבחינת "אורייתא וקוב"ה חד [תורה והקב"ה אחד הוא]", נמצא שהכל אחד. שאז הוא מרגיש בבחינת "אורייתא" את בחינת "קוב"ה". וצריך תמיד להשתוקק אחר המאור שבה. והמאור יכולים במאי שלומדים. אלא שבדברי הקבלה יותר נוח למצוא את המאור.