תיכף בהמחשבה לברוא את הנשמות, הייתה מחשבתו יתברך, גומרת הכול, כי אינו צריך לכלי מעשה כמונו. ותיכף יצאו ונתהוו כל הנשמות וכל העולמות, העתידים להבראות, מלאים בכל הטוב והעונג והרוך, שחשב בַּעַדַן, עם כל תכלית שלימותן הסופית, שהנשמות עתידות לקבל, בגמר התיקון. דהיינו, אחר שהרצון לקבל שבנשמות, כבר קיבל כל תיקונו בשלימות, ונתהפך להיות השפעה טהורה, בהשוואת הצורה הגמורה אל המאציל יתברך.

והוא מטעם, כי בנצחיותו יתברך, העבר והעתיד וההווה, משמשים כאחד. והעתיד משמש לו כהווה. ואין עניין מחוסר זמן, נוהג בו יתברך. ומטעם זה, לא היה כלל עניין הרצון לקבל המקולקל, בצורה דפרודא (של פירוד), באין סוף ב"ה. אלא להיפך, שאותה השוואת הצורה, העתידה להיגלות בגמר התיקון, הופיעה תיכף בנצחיותו יתברך.