ב"עיבור", היתה לו רק בחינת "נפש", שהיא מלשון "נפישה", היינו בחינת "דומם", שאין לה "תנועה" בעצמה, אלא העליון הוא המנענע אותו לכל פעולה.
ואז הוא מקבל, שם מלא מאלקים, כלומר מה שהיה בבחינת עיבור, אלם מאלקים, שהיתה חסרה לו רשות עצמו, שהוא יהיה בעל עבודה, אלא הכל הוא על חשבון העליון.
וכשנולד, ויש לו "יניקה בקדושה" מצד עצמו, אז הוא שם מלא מאלקים, שזה הרמז מה שהיה קודם אלם מצד עצמו, נעשה עתה מלא, היינו שכבר זכה לבחינת י"ה מאלקים.