בזמן שהאדם בעל גאוה, ואין לו רצון לבטל את רשותו בפני הבורא, ואומר, שאין בו שפלות, אלא מה שהוא רוצה, הוא עושה - מזה באה לו כל מידות הרעות. היות שאור התענוג, הבא מלמעלה, המאיר בבחינת נהירו דקיק, בכדי לקיים העולם, כידוע, הוא מתלבש בג' בחינות, הנקראות הקנאה, התאוה, הכבוד. וכל ג' בחינות האלו נכללים במידת הגאוה, שלכאורה איזו שייכות יש תאוה לגאוה, הלא תאוה זוהי מידה בהמית, ומה שייך לומר כאן גאוה.

והענין הוא, שענין גאוה אין זה דוקא בין אדם לחבירו, אלא העיקר הוא בין אדם למקום. לכן בזמן שהאדם מתגאה לגבי ה', ואינו רוצה לבטל את רשותו עצמו, זוהי הסיבה לכל שליטת הרצון לקבל לעצמו. מה שאין כן שהאדם מבטל את רשותו לרשות היחיד, אז הוא זוכה לחיים נצחיים.