איך אפשר שאדם שהוא בר דעת ובעל מחשבה, שיהיה לו מציאות לומר, שהדעת שלו יהיה בטל לפני כל אחד ואחד, בו בעת שיודע ומרגיש בעצמו, שהוא עומד במדרגה יותר גבוהה פי מאה מחבירו.
אלא שיש בחינת "חלק" ויש בחינת "כל". שעניין הכלל הוא יותר גבוה מהפרט, והאדם צריך להתבטל לפני כל חלק וחלק, בזה שהוא חלק מהכול. היינו שהכלל ישראל, אף על פי שבאופן פרטי אין להם כל כך חשיבות, אבל מבחינת הכלל כולו, אז כל אחד ואחד בפני עצמו חשוב הוא מאוד, מצד הכלל כולו.
והאדם צריך לבטל צרכי עצמו בפני צרכי הכלל. והיות שהאדם צריך לבטל את דעתו ומחשבתו לפני ה', לכן הוא צריך להרגיל את עצמו בחיצוניות, הנקרא בחינת עשייה, הנקרא בחינת נעשה. ושכל אלו הביטולים ישפיעו עליו, שיוכל לבטל את דעתו ומחשבתו לה'.