כתוב "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה'". פירוש, שהחיות דקדושה שבאדם, אינו בא דווקא מההתקרבות, היינו הכנסות. זאת אומרת, הכניסות להקדושה. אלא גם מהיציאות, היינו מההתרחקות. שעל ידי זה שהסטרא אחרא מתלבשת בגוף האדם, וטוענת "כולה שלי" בטענה צודקת, ועל ידי זה התגברות באלו המצבים, האדם זוכה לאמונה בקביעות.

זאת אומרת שהאדם צריך לייחד הכול לה', היינו, אפילו היציאות נמשך ממנו יתברך. וכשזוכה, אזי הוא רואה, שבין היציאות ובין ההכנסות, הכול ממנו יתברך.

ועל ידי זה הוא מוכרח להיות עניו. כיוון שהוא רואה, שהכול השי"ת עושה, בין היציאות ובין ההכנסות. וזה עניין הנאמר אצל משה ענוותן וסבלן, שצריכים לסבול את השפלות. היינו, שבכל מדרגה ומדרגה הוא צריך להחזיק את השפלות. וברגע שעוזב את השפלות, תיכף נאבד ממנו כל המדרגות "משה", שכבר השיג. ודי למבין.