ענין "יום" הוא, שרואים מה שעושים. ו"לילה" הוא חושך היינו שאינו רואים מה שעושים. וכשהאדם מאמין ועושה בשמחה זה נקרא יום, אזי המצוות מתחברות ונעשית בנין, שיש שם שכינה. מה שאין כן בלילה, שאינו בשמחה, משום שאינו רואה מה שעושה, על ידי זה אי אפשר להיות בנין. שענין לילה יש ב' הבנות:
א. שלא רואים,
ב. שאינו במצב רוח מרומם, אלא שנמצא בדיכאון כמו מי שאינו הולך לו את מצב הפרנסה, כמו שהוא מבין, אז עולם חשך בעדו.
ועל ידי האמונה זוכה לשמחה.