דעת רבים יש לו כח גדול לשלוט על היחיד, והיות שהכלל מרגישים עצמם לשלמים בענין עבודת ה', ומשום זה דעת הרבים מגיע גם לבחינת הפרט. והגם שהפרט לא רוצה לקבל את שיטת הכלל, מכל מקום הם מחלישים את הפרט, שלא ירגיש כל כך בחסרונו. והפרט מקבל חולשה בעבודתו.
היינו, שהגוף אומר אליו, נכון שאין אתה בשלימות העבודה דלשם שמים, אבל לא נורא כל כך, שיהיה כדאי להצטער, ולתת על זה תפלה מעומק הלב. זאת אומרת, שאתה מוכרח לומר, שאם אין אתה תזכה לדרגת של "להשפיע נחת רוח להבורא", אתה אומר על זה, "טוב לי מותי מחיי". זה אתה לא מחוייב. הלא אתה רואה, שכל הכלל הולכים בדרך בעלי בתים. נכון זה היה יותר טוב, אם אתה היית יכול לעשות הכל בעמ"נ להשפיע. אלא אתה צריך לבקש מה', שהוא יעזור לך. ואם אתה עדיין לא קבלת עזרה מה', אתה כל כך מודאג, עד כדי כך שאתה אומר, "טוב לי מותי מחיי".