בכל תנועה ותנועה בעבודתו יתברך נמצאים ב' [שני] הפכים בנושא אחד, שהוא מסיבת המקבל, להיותו מורכב מגוף ונשמה, שהם הפכים זה לזה, על כן עושה בכל השגה קטנה או גדולה ב' מיני צורות הפכים מהדדי (זה מזה). והנה ב' כוללים יש בעבודות ה', א: הוא "תפילה ובקשה". ב: הוא "שבח והודאה". ומובן מאליו ששניים אלו מחויבים להיות על תכלית גובהם. והנה להשלמת עניין "התפילה" מחויב האדם להרגיש קרבת ה' אליו כדבר מחויב. כמו איבר המדולדל מהקומה כביכול. כי אז יכול להתמרמר ולשפוך לפניו כל ליבו.

אבל כנגד זה, לעניין "שבח והודאה" על שלימותם, מחויב האדם להרגיש קרבת ה' אליו, לדבר נוסף ולהעדפה, כמו דבר שאינו שייך לו כלל, כי "מה אדם ותדעהו, בן אנוש ותחשבהו", כי אז ודאי יכול ליתן שבח והודיה לשמו הגדול בשלימות, אשר בחרו בין כל העומדים עליו לשרת את ה'.

וזו עבודה גדולה לאדם המורכב, להשתלם בשני הפכים האלו שיהיו נקבעים בליבו לנצחיות בבת אחת.