שהאדם נמצא בזמן העליה, ואז הוא חושב שכבר הוא לא צריך לעזרת ה', היות שיש לו עכשיו בסיס של הרגשה, שנקרא אצלו בחינת "ידיעה". היינו, שעתה הוא יודע על איזו מטרה הוא עובד. כבר העבודה שלו אינה למעלה מהדעת, היות שיש לו כבר בסיס על מה לסמוך. היינו, על הרגשה הזו, שהוא מרגיש, שהמצב הזה טוב לו. ועל הבסיס הזה הוא קובע את העבודה.
אז תיכף זורקים אותו מלמעלה, ושואלים אותו כאילו "איפה החכמה שלך, שאתה אמרת, שאתה כבר יודע על מה שהעבודה נתמכת". אלא כל זמן שהאדם חושב את עצמו לפתי, היינו שהבסיס של העבודה הוא למעלה מהדעת, והוא זקוק אז לעזרת ה', אז האדם אומר "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו". ודוקא באופן כזה נקרא הבורא "שומר ישראל ה'".