לעולם מוכרח להיות ההתחלה, אחרת אי אפשר להגיע לשמה.
פירוש, האדם צריך להאמין שבכל התאוות גשמיות, היינו אכילה, שתייה, שינה ושאר תאוות, וכמו כן תענוגים שיש בהשכלה בחכמות חיצוניות, ובשליטה, ובנקימה, וכל כיוצא בזה, כמו שכתוב בכללות "הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם", שבהתענוגים האלה אין יותר מנהירו דקיק, כלשון הזוהר הקדוש.
מה שאין כן בתורה ומצוות מלובשים בבחינת פקדון אורות גדולים, ולא כמו בתענוגים גשמיים, שנפלו בהם רק ניצוצות של אור הקדושה.
לכן קליפות נותנות לאדם התעוררות להיכנס לקדושה, מטעם שרוצות לזכות לאורות גדולים. וזה נקרא "שלא לשמה". ואחר כך מתוך שלא לשמה הזה, הוא יכול לזכות לשמה.