אמרו חז"ל "מתוך שלא לשמה באים לשמה". דהיינו, שמתחיל לעסוק בתו"מ בעמ"נ "הב לן עותרא עלמא דין [תן לנו עושר העולם הזה]". ואח"כ בעמ"נ "הב לן עותרא עלמא דאתי [תן לנו עושר עולם הבא]". וכשלומד כך, אז הוא צריך להגיע ללמוד לשמה, היינו לשם התורה. דהיינו שהתורה ילמוד אותו את דרכי השם ית'. ואז הוא צריך לעשות מקודם המיתוק של מלכות בבינה, שפירושו, שמעלה את המלכות, שנקרא רצון לקבל, לבינה, שהוא בחינת השפעה. היינו, שכל עבודתו יהיה רק בעמ"נ להשפיע.

ואז נעשה לו חושך. שמרגיש שהעולם חשך בעדו, משום שאין הגוף נותן כח לעבודה רק בבחינת קבלה, ולא בבחינת השפעה. ואז אין לו עצה אחרת, רק להתפלל לה', שיאיר עיניו, שיוכל לעבוד בבחינת השפעה.