היראה מפורשת לשלוש בחינות. שתיים מהן, אין בהן שורש כראוי, ואחת היא שורש היראה.

יש אדם שירא מהקב"ה, בשביל שיחיו בניו ולא ימותו, או ירא מעונש גופו, או מעונש כספו, וע"כ הוא ירא אותו תמיד. נמצא, שהיראה, שהוא ירא מהקב"ה, לא שׂם אותה לשורש, כי תועלת עצמו היא השורש, והיראה היא תולדה ממנה.

ויש אדם הירא מפני הקב"ה, משום שירא מעונש העולם ההוא ומעונש של הגיהינום.

שתי מיני יראות האלו, היראה מעונש עוה"ז והיראה מעונש עוה"ב, אינן עיקר היראה ושורשה.

היראה, שהיא עיקר, שאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא גדול ומושל בכל, העיקר והשורש של כל העולמות, והכול נחשב כאַין לפניו.