אמר רבי שמעון, תָמֵה אני על בני העולם, שאין להם עיניים לראות, ולב להשגיח, ואינם יודעים, ואינם שמים ליבם להסתכל ברצון אדונם, איך הם ישֵׁנים, ואינם קמים משנתם, בטרם שיבוא אותו היום, שחושך ואפלה יכסו עליהם, ובעל הפיקדון יתבע חשבון מהם.
והכרוז קורא עליהם בכל יום, ונשמתם מעידה בהם בכל יום ולילה, והתורה מרימה קולות לכל צד, ואומרת, עד מתי פְּתָאים תאהבו פתי. מי פתי יסור הנה, חסר לב אמרה לו. לכו לחמוּ בלחמי, ושתו ביין מָסָכתי. ואין מי שיטה אוזנו, ואין מי שיעורר ליבו.
עתידים הדורות האחרונים שיבואו, שהתורה תישכח מביניהם, וחכמי לב יתאספו למקומם, ולא יימצא מי שיסגור ויפתח בתורה. אוי לאותו הדור, ומכאן והלאה לא יהיה כמו הדור הזה, עד הדור שיבוא המשיח, והדעת תתעורר בעולם, כמ"ש, כי כולם יידעו אותי למִקטַנָם ועד גְדוֹלָם.