האדם יכול להיות שמח מזה שזכה להכנס לבית הכנסת, אף על פי שאין לו חשק להתפלל או ללמוד. אבל אז האדם צריך לומר, שאפילו רק לבוא לבית הכנסת זוהי זכיה גדולה, שלא כולם זוכים לה. וזה בבחינת, "הולך ואינו עושה שכר הליכה בידו". ואם האדם מסוגל לעשות חשבון נפש שהוא בא לבית מקדש מעט, שזהו מקום שכל אחד ואחד יכול להתיחד עם מלך מלכי המלכים, ואז לחשוב אל מי יש להתפלל, אזי זה בעצמו מספיק לאדם שתהיה לו שמחה. וזה נכנס בגדר, "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל".