"כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו". ושאלנו, הלא יש לנו כלל ש"מצוה גוררת מצוה", אם כן מי שנעשה גדול, הוא ודאי על ידי שעשה מצוה, ומדוע נתרבה הרע אצלו. ולפי הנ"ל, הטוב היה צריך להתגבר. אלא, היות שמוכרח להיות בחירה, ואם לא יגדיל לו הרע כפי גדלותו של הטוב, שבו הוא עומד עתה, אז בודאי הטוב כבר הכריע שיעשה רק טוב. אז אין לו עוד העבודה של בחירה, שכל גדלותו של האדם מתבטאת בזה שבידו הכח להרבות בבחירה.
וזהו מה שאמרו "לפום צערא אגרא", שענין היגיעה הוא רק בזמן הבחירה. לכן מוכרחין להוסיף לו בכל פעם יותר רע, בכדי שיהיה לו מה להכריע.