בזמן שהאדם עושה איזה מעשה, והוא לא רואה שיהיה מזה שום טוב לתועלת עצמו, אלא שצריך לעשות זה רק מטעם להשפיע, אז האדם מרגיש את עצמו בבחינת מצב השיפלות, שאין לו שום חיות מעבודה, כי אינו רואה שום תועלת עצמו.
לכן מתפללים לה' "ובכן תן כבוד לְעַמֶּךָ", שיהיה לנו מצב של השפעה מכובד, ולא בביזיון, שזה נקרא כבוד השכינה, לאוקמא שכינתא מעפרא. שפירושו, בזמן שצריכים לעשות מעשים לשם ה' בעל מנת להשפיע, יש טעם בעבודה זו בחינת עפר.