ההבחנה שהאדם ידע שהוא מקבל רק מטעם מצוה היא, אם מרגיש בעצמו שהוא יכול לוותר על התענוגים, אף על פי שיש לו רצון וחשק, ורק מקבל על תנאי שרצון השם יתברך הוא כך, שזה נקרא שהוא מקבל רק מטעם מצוה. ורק בזמן שהוא יכול לוותר על התענוגים, הוא יכול לבוא לבחינת מקבל על מנת להשפיע.
וזה כלל, להרגיל את עצמו בויתורים, מוכרחים להרגיל את עצמו בתענוגים יותר קטנים, ואחר כך בתענוגים יותר גדולים, משום שתמיד הולכים מקל אל הכבד.
וזה מקובל אצלנו, שהתענוג היותר גדול בעולם הוא להיות דבוק בהקדוש ברוך הוא בבחינת השגת אלקות.