האדם הפרא, הבלתי מפותח כלל, אינו מכיר את האגואיזם לתכונה רעה ולא כלום. ולפיכך משמש עימה בגלוי. לבלי שום בושה. ובלי שום גבול. גוזל ורוצח לעיניי כל, בכל אשר תמצא ידו. והמפותח מעט, כבר מרגיש, איזה שיעור בהאגואיזם שלו, לבחינת רע. ולכל הפחות, מתבייש להשתמש עימו בפרהסייה, לגזול ולרצוח נפשות במקום רואים. ובסתר עדיין מבצע כל זממו, אלא שמקפיד על כל פנים, שלא יראהו איש.

והיותר מפותח הימנו, נמצא, מרגיש את האגואיזם לדבר מאוס ממש, עד שלא יוכל לסובלו בתוך עצמו, ודוחה ומפרישהו לגמרי, כפי שיעור הכרתו אותו, עד שאינו רוצה, ואינו יכול, ליהנות מעמל אחרים. ואז, מתחיל להתעורר בקירבו ניצוצין של אהבת זולתו, המכונה "אלטרואיזם". שהוא מידת הטוב הכללית.

וגם זה מתלקח אצלו בסדר התפתחות הדרגתי. דהיינו, מתחילה מתפתח בו חוש האהבה וההשפעה, לצורכי קרוביו ומשפחתו, על דרך הכתוב "ומבשרך אל תתעלם". וכשמתפתח יותר, מתרחב בו מידת ההשפעה, לכל בני סביבתו, שהם בני עירו, או בני אומתו. וכן מוסיף והולך, עד שמתפתח בו בחינת אהבת זולתו, על כל האנושיות כולה.