"עייר פרא אדם יולד". והטעם הוא, כי ענין בהמה הוא בחינת שאינה דואגת רק לעצמה, שאין לו ההרגש הזולת. ובעת שנברא עם הרצון לקבל, אין לו שום תשוקה לשנות את דרכה.
לכן מה שיש לו בסוף יש לו בתחילה. מה שאין כן אדם, הגם ש"עייר פרא אדם יולד", אבל סופו של אדם הוא, שיגיע לדרגת אדם, היינו הרגש הזולת. ועל ידי זה יגיע לידי הרגש האלקות, שזה נקרא, "דע אלוקי אביך ועבדהו".