דוד המלך היה מתדבק עצמו תמיד בהקב"ה, ולא דאג לדברים אחרים שבעולם, אלא להידבק בו בנפשו וברצונו. כמ"ש, דָבקה נפשי אחריךָ. וכיוון שהיה מתדבק בהקב"ה, היה תומך בו ולא עזב אותו. כמ"ש, בי תָּמְכָה יְמינֶךָ. מכאן נשמע, כשבא אדם להידבק בהקב"ה, הקב"ה אוחז בו ואינו עוזב אותו.