"ויקח מאבני המקום", יהיה הפירוש, שלקח את האבנים, היינו ההבנות והשכלים והדעות מהמקום. שלכל אחד יש דיעה משלו. ולפי ההבנה של כל אחד, יש לו ללכת בדרכי ה' רק במקום שהשכל מחייב, ולא ללכת נגד הדעת. ואומרים, לכן ניתנה לנו דעת, שנבין מה שאנו עושים. והוא ראה, הגם שיש לכל אחד שכל אחר, אבל הוא ראה, שה', בזה שברא את הנבראים בטבע של רצון לקבל, אין כאן אלא דעה אחת, היינו אהבה עצמית, אלא שכל אחד מוציא את אהבה עצמית שלו בשכל מיוחד. אבל הצד השוה שבהם רצון לקבל ולא יותר. וזה כמו שכתוב, "ויקח את האבן, אבן אחת".
היינו כנ"ל, שהדעת, הנקראת אבן, "שם מתחת לראשו". ובראשו לקח אמונה. והדעת למטה מהאמונה. והנדר היה אם "אם יהיה אלקים עמדי", היינו שיזכה לבחינת קבלת פני השכינה וכמו שכתוב "והיה ה' לי לאלקים". ומכל מקום אני לא אקח זה לבסיס, אלא כל בנין בית אלקים שלי יהיה על בחינת אמונה למעלה מהדעת. וזה שכתוב "והאבן, אשר שמתי מצבה", כנ"ל "יהיה בית אלקים".