"ויצא יעקב מבאר שבע", שהיא ארץ ישראל, שהיא באר ששואבים משם מים, שהאדם מרגיש את עצמו בשביעה, שאינו חסר לו שום דבר. "וילך חרנה", פירוש למקום שאין שם שביעה, ויש שם חרון אף, וזה נקרא "ערב". ממילא אז אינו מוטלת על הגוף חובה לתת תודה לחבירו ולבקש משהו מחבירו. אלא להיפך, יש לו תרעומת על חבירו.
"ויפגע במקום", והוא תיקון, שגם במקום שהוא ערבית, שאז התפילה היא רשות, היינו בחירה, יש לו להתגבר ולהתפלל. אבל הגוף לא מרגיש שום חוב על עצמו בזמן שהוא חושך אצלו. לכן יעקב, שהוא בחיר שבאבות, תיקן עבור הכלל בחינת שלימות.