אדם הדואג ורוצה לזכות לפנימיות התורה ואין שם לב שתהיה לו את בחינת לשמה שהיא יראת שמים, ועל זה אומר בהי עייל [באיזה ייכנס].
כי מי שלומד תורה לשמה, היינו שהתורה הביאתו לשמה, וזכה לבחינת יראת שמים, אזי הוא זוכה לבחינת מגלין לו רזי תורה. אבל כשעדיין לא זכה לבחינת לשמה, אז אין מגלין לו. נמצא כאן שעבודתו לזכות לפנימיות היא לריק ולבטלה.
לכן צריכין בעיקר לשים לב על בחינת לשמה, היינו ליראת שמים, ושכל המעשים שהאדם עושה יתרכזו רק לנקודה זו, שהיא יראת שמים. כי דבר זה גנוז והאדם צריך לגלותו.