מטרתו בהשלא לשמה הוא בכדי להגיע לשמה. והוא תמיד בודק את עצמו, אם יש לו כבר איזו פסיעה בתוך העבודה שלו, שכבר התקרב מעל לבחינת לשמה. וכשהוא רואה, שהוא עוד לא זז כמלא נימא, אז הוא מצטער על זה, ועושה את עצמו, כאילו עוד לא התחיל כלל בעבודת ה'. כי המודד שלו בתורה ומצות הוא, כמה שהיה בידו לכוון לשם שמים. ומשום זה, כשהוא רואה, שאפילו דבר קטן הוא לא יכול לכוון לשמה, אז ההרגשה שלו היא כאילו עוד לא עשה שום מעשה בעבודת ה'. ומחזיק את עצמו, כאילו הוא כלי ריק שלא יצלח לכלום.

ואז הוא מתחיל לחשוב, מה יהיה התכלית שלו. הימים עוברים והוא לא יכול לצאת ממצבו, שבו הוא נמצא. אך ורק באהבה עצמית הוא כל חשקו. ועוד יותר גרוע מזה, שבכל יום, במקום שהוא היה צריך להסתכל על דברים, המפריעים לו בעבודה, כאילו הם "מה בכך", הוא מסתכל עליהם, כאילו הם "הר גבוה". ורואה תמיד מחסום גדול לפניו, שלא יכול להתגבר עליו.

ועל מצבים כאלו אמר אאמו"ר זצ"ל, שדוקא במצבים האלו, הנקראים "מצבים של אחוריים", האדם מתקדם. אבל זה לא ניתן להאדם לראות, אחרת זה יחשב לו בחינת פנים.