כבר אמרתי בשם הבעש"ט [הבעל שם טוב]. כי קודם עשיית המצוה, אין לחשוב כלל בהשגחה פרטית, אלא אדרבה, צריך האדם לומר: "אם אין אני לי מי לי". אבל אַחַר המעשה, מחוייב האדם להתישב בעצמו, ולהאמין שלא מכוחי ועוצם ידי שלא מִכּוֹחִי וְעוֹצֶם יָדִי עשיתי המצוה, אלא רק מִכֹּח ה', שכן חשב עלי מכל מראש, וכן הייתי מוכרח לעשות.

כמו כן הַסֵּדֶר בְּמִילֵיּ דְּעָלְמָא [בענייני העולם], כי שקולים הם הרוחניות והגשמיות, לכן טרם שאדם יוצא לשוק להרויח דבר יום ביומו, צריך הוא לסלק מחשבותיו מהשגחה פרטית, ולומר אז: "אם אין אני לי מי", ולעשות כל ההמצאות שעושים הגשמיים, בכדי שירויח מָעוֹתָיו כְּמוֹתָם.

אולם בערב, כשבא לביתו וּשְׂכָרוֹ אִתּוֹ, ח"ו [חס ושלום] מלחשוב שֶׁבְּרִבּוּי המצאותיו, עשה את הרווח, אלא אפילו היה מונח במרתף כל היום גם היה מצוי שכרו בידו. כי כן חשב עליו השי"ת מכל מראש, וכן מוכרח להיות.

ואע"ג [ואף על גב] שבשכל החיצון, הם דברים הופכיים, ואינם מקובלים על לב, מכל-מקום, מחוייב האדם להאמין כן, כי כן חקק עליו השי"ת בתורתו, מפי סופרים ומפי ספרים.

וזהו סוד היחוד "הוי' [ה'] אלקים", שסוד הוי' [ה'], ה"ס [הוא סוד] ההשגחה הפרטית, שהשי"ת מְהַוֵּה את כל, ואינו צריך שיושבי בָּתֵי חֹמֶר יעזרו לו. ואלקים, בגמטריה הטבע, אשר האדם המתנהג על-פי הטבע שהטביע במערכות שָׁמַייִם וָאָרֶץ הגשמיים, ושומר חוּקָם כמו שאר הגשמיים; ויחד עם זה, נמצא מאמין בשם הוי', כלומר, בהשגחה הפרטית, נמצא מייחד זה בזה, וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדוֹ, ועושה בזה נָחַת רוח גדול ליוצרו, ומביא הארה בכל העולמות.

שז"ס [שזה סוד] ג' הבחינות: מצוה, עבירה, רשות. אשר המצוה היא מקום הקדושה. העבירה היא מקום הס"א [הסטרא אחרא]. וּרְשוּת שאינה - לא מצוה ולא עבירה. היא מְקוֹם הַמַּעֲרָכָה שעליה נלחמים הקדושה והס"א [והסטרא אחרא]. בהיות האדם עושה דברים הָרְשוּתִיִים, ואינו מייחד אותם לרשות הקדושה, נופל כל המקום הזה לרשות הס"א. ובהיות האדם מתחזק לעשות בְּמִילֵיּ דִּרְשׁוּתָא [בדברי רשות], יחודים כפי כחו, מחזיר הרשות לגבול הקדושה.