ואפילו כשזוכה אחר כך לבחינת השגה ודעת, אסור לו לקחת זה בתור סמיכה על העבודה, היינו לומר שעכשיו הוא כבר שמח בזה שיש לו השגה, שכבר נעשה חפשי מעול האמונה, שהיה לו עבודה בזה, שהיה צריך ללכת בלמעלה מהדעת, שזוהי יגיעה גדולה.
ועכשיו הוא שבע רצון בזה שאינו צריך להתייגע בענין האמונה ופטור מלשאת על עצמו את העול הזה, הנקרא "כשור לעול וכחמור למשא".
אלא הוא צריך להבין, בזה שזכה להשגה שהוא עכשיו שמח, שהוא רואה שהדרך שהיה הולך מקודם, בדרך אמונה שהיא דעת תורה, זהו דרך אמיתי. והוכחה לזה, במה שזכה עכשיו להתקרבות ה', שה' נתן לו את ההשגה.